החלטה בתיק רע"פ 5970/10

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"ג 2064-05-10 (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ז' בוסתן ור' אמיר) מיום ,14.7.2010 בו נתקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (ת.פ. 1168-09, כבוד השופט  א' הימן).

           כנגד המבקש הוגשו מספר כתבי אישום המייחסים לו שלוש עבירות של התפרצות לשלוש דירות מגורים שונות לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין),  ושלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית בשלושה מקרים שונים לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. על פי המתואר בכתבי האישום, ביום 26.1.2009 התפרץ המבקש לשלוש דירות מגורים שונות בעיר בת ים. באחד מן המקרים, שהו אנשים בדירה בעת ההתפרצות. כמו כן הפר המבקש, בשלוש הזדמנויות שונות, את תנאי מעצר הבית שקבע לו בית משפט השלום.

           עוד יצוין, כי במועד ביצוע העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום, עמדו כנגדו שלושה מאסרים מותנים בגין עבירות רכוש, ומאסר מותנה נוסף בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית.

           בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום וביום 21.3.2010 גזר עליו עונש של 44 חודשי מאסר בפועל (בניכוי התקופה בה שהה המבקש במעצר בגין תיק זה). מתוכם, 24 חודשי מאסר בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה ו20 חודשי מאסר בגין המאסרים המותנים שעמדו כנגד המבקש והופעלו (בחפיפה חלקית) על ידי בית המשפט בתיק זה. בנוסף, גזר עליו בית המשפט עונש של 7 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה כנגד רכוש, למעט עבירת החזקת רכוש חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק העונשין, וכן שלא יעבור עבירה של הפרת הוראה חוקית.

           בגזירת דינו, שקלל בית משפט השלום את השיקולים השונים לחומרה ולקולה הצריכים לעניין. בית המשפט עמד על חומרתן של עבירות ההתפרצות ביחס לעבירות רכוש אחרות, בהיותן עבירות אשר גלומה בהן סכנה נוספת לשלום הציבור, במובן רמיסת פרטיותו ובטחונו של האדם בביתו מבצרו. כמו כן, נתן בית המשפט משקל לעברו הפלילי המכביד של המבקש ולהתרשמותו כי אין בכוחו של המבקש לנטוש את דרך העבריינות. מנגד, התחשב בית המשפט בהודייתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בהתרשמותו כי המבקש חש חרטה ומבקש לשנות את דרכיו, ובתקופה בה שהה במעצר בית בגין תיק זה.

           המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז וטען כי בית משפט השלום לא נתן את המשקל הראוי לנסיבות לקולה במקרה זה. כך, לפי המבקש, היה על בית המשפט להתחשב בשיתוף הפעולה שלו עם חוקריו, אשר מלכתחילה אפשר לטענתו את הגשת כתב האישום כנגדו בשתיים מעבירות ההתפרצות; בחוסר התחכום והתכנון של עבירות ההתפרצות; בהעדר נזק בעקבות העבירות; בנסיבות הפרות ההוראות החוקיות; ובנסיבותיו האישיות. כן טען כי לאור חלוף הזמן הארוך ממועד הטלת עונשי המאסר המותנים ועד למועד הפעלתם היה מקום להפעיל את ארבעת עונשי המאסר המותנים בחפיפה מלאה. ביום 14.7.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר בגדרו התקבל חלקית ערעור של המשיב. נפסק, בעקבות הסכמת הצדדים, כי עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש בגין תיק זה והפעלתם של ארבעת עונשי המאסר המותנים יעמדו בעינם, אך העונשים המותנים יופעלו בדרך שונה של חפיפה והצטברות כך שתקופת המאסר הכוללת בגינם תעמוד על 15 חודשים.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה מלין המבקש על חומרת העונש בלבד. המבקש טוען כי לא ניתן לו יומו בערכאת הערעור, ולפיכך על בית משפט זה לערוך דיון נוסף, שלישי במספר, בעניינו. ביחס לחומרת העונש גופה, חוזר המבקש על הטיעונים שהועלו זה מכבר במסגרת ערכאת הערעור.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

           בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

           יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

           מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. ראשית, לא נמצא לי יסוד להניח כי הסכמת הצדדים לעניין עונשו של המבקש גובשה שלא על דעתו של המבקש, ובניגוד לחובתו של עורך דינו לייצגו נאמנה. כן, לא מצאתי כי היה על בית המשפט לבקש את תגובת המבקש או להסביר לו זכויותיו. סעיף 145 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי בית המשפט יסביר לנאשם זכויותיו, במהלך המשפט, ככל שיראה בכך צורך. חובה זו יקיים בית המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה, השכל הישר והניסיון השיפוטי, והיא נשלטת  על ידי אמות מידה של סבירות. במקרה הנידון היה המבקש מיוצג וההסדר עליו הסכימו הצדדים היטיב עימו והפחית משמעותית מעונשו. משכך, בית המשפט המחוזי עמד בחובותיו כלפי המבקש ואם המבקש בחר למלא פיו מים למשמע ההסכם בין הצדדים אין לו על מי להלין אלא על עצמו. 

           כמו כן, לא מצאתי כל פגם בשקלולו של בית המשפט את השיקולים השונים הדרושים לגזירת הדין במקרה זה. אכן, עומדות לזכותו של  המבקש הודייתו והעובדה ששיתף פעולה עם חוקריו. אך מנגד לא ניתן להתעלם מהיותו של המבקש בעל עבר פלילי עשיר, שלא נרתע מפני מוראו של בית המשפט, המאסרים המותנים שריחפו מעל לראשו, וההוראות החוקיות שניתנו בעניינו. הנה כי כן, האיזון שערך בית המשפט בעניינו של המבקש ראוי הוא. משכך, לא מצאתי כי יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           סוף דבר הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ו' בתשרי התשע"א (14.9.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: